טל ואח' נ' קאמאו שיווק נעליים בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשת למחיקה התביעה על הסף, בטענה כי לטובת המבקשות ניתנו זה מכבר שני פסקי דין בגין הסכומים נשוא התביעה אשר הוגשו לביצוע בתיקי הוצאה לפועל וכי הסמכות לדון בסעדים המתבקשים בכתב התביעה דנן, מצויה בסמכותו הבלעדית של רשם ההוצאה לפועל. עוד טוענים המבקשים, כי חלק מן המחלוקות בין הצדדים מסורות ממילא בידיה של בוררת, ועל כן אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה.

התובעים [המשיבים] מבקשים בכתב תביעתם פס"ד הצהרתי, על פי הסכם לו הם טוענים בינם לבין הנתבעות [המבקשות], ואשר על פיו, כספים שנפסקו לטובת הנתבעות במסגרת תובענות כספיות ואשר בגינם נפתחו תיקי הוצל"פ, ישולמו לנתבעות ללא ריבית בהוצל"פ וללא שכ"ט עו"ד, ובערכי קרן בלבד, והכל מתוך רווחי מיזם משותף שיזמו הצדדים יחד. כמו כן מבקשים הם סעד של מתן חשבונות.

התובעים טוענים, כי היו בעלים של חברה לממכר נעליים באילת אשר נקלעה לקשיים כספיים, ואשר בעטיים הוגשו כנגדם שתי תובענות כספיות על ידי הנתבעות, שהינן ספקיות נעליים, ואשר בגינן נתקבל פסק דין כנגד התובעים. אלא שלטענת התובעים, לאחר מתן פסק הדין כנגדם, הגיעו הצדדים להסדר ולפיו יאחדו כוחותיהם במיזם ושותפות עסקית, במסגרתם החובות נשוא פסה"ד לא יישאו כל ריבית והצמדה, שכ"ט עו"ד, וריבית הוצל"פ, ויקוזזו מרווחי המיזם המשותף. דא עקא, שההסכמות הנטענות הללו לא באו לידי ביטוי בכתב, ולטענת התובעים הוסכם עליהם בין הצדדים בעל פה.

לטענת התובעים, ובהתאם להסכמות אליהן הגיעו עם הנתבעות, לא ננקטו כנגדם כל הליכים בהוצל"פ או פעולת גבייה כלשהי, כל זאת עד לחודש דצמבר 2009 בו עלו היחסים בין הצדדים על שרטון, וכתוצאה מכך, פנו הנתבעות להפעלת תיקי ההוצל"פ כנגד התובעים, תוך שהן מכחישות את קיום ההסכם ודורשות קבלת מלוא גובה החוב.

לשיטת התובעים, הסכסוך שנתגלע בין הצדדים אינו מקים לנתבעות עילה להפרת ההסכם והחייאת הליכי ההוצל"פ כנגדם, דבר המהווה התנהגות שלא בתום לב והפעלת לחץ שלא כדין ובניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים.

מנגד, בבקשתם למחיקת התביעה על הסף, טוענות המבקשות כי הסעד ההצהרתי לו טוענים המשיבים, נופל במסגרת סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז – 1967, הקובע, כי במקרה בו חייב טוען שמילא אחר פסק הדין, כולו או מקצתו, עליו הראיה וכי הסמכות נתונה לרשם ההוצל"פ לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסה"ד.

לשיטת המבקשות, המדובר בטענת "פרעתי" ודיון בטענה מסוג זה מתנהל בפני רשם הוצל"פ. עוד לטענתן, לא ניתן לפתוח ולקיים שני מסלולי סעד במחלוקת שבגין הפירעון – האחד בפני הרשם והשני בלבוש סעד הצהרתי. כך או כך, לטענתן, הסמכות העניינית לדון בתובענת התובעים ובטענותיהם, מסורה לרשם ההוצל"פ ולא לבית משפט זה.

זאת ועוד. המבקשות טוענות כי הצדדים הסכימו להעביר את המחלוקות הכספיות שביניהן ביחס לניהול החברה המשותפת לבוררת – עורכת הדין לימור טופז, ולפיכך, גם בשל סיבה זו, אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתובענה.

בתגובתם לבקשת המחיקה טענו המשיבים, כי בכל הנוגע להליך הבוררות שהוסכם בזמנו על דעת הצדדים, הרי שהוא משולל כל תוקף נכון להיום, זאת בהסתמך על סעיף 5 לחוק הבוררות בצירוף העובדה שהמבקשות פתחו בהליכים רבים בעניין עיכוב הליכים כנגד המשיבים, אך לא טענו במסגרתם דבר לעניין הבוררות בה הן מבקשות כעת להיאחז.

בנוגע לטענת "פרעתי", טוענים המשיבים כי אין ולא הייתה מעולם בפיהם טענה כזו. לשיטתם, טענתם איננה כי פרעו את פסק הדין, אלא כי בינם לבין המבקשות נכרת הסכם מאוחר לפסק הדין, ואשר במסגרתו הוסכם ביניהם כי פסה"ד לטובת המבקשות ייגבה בערכי קרן. טענה זו איננה טענת פירעון ואינה מצויה בסמכות רשם ההוצל"פ, וההלכה קובעת כי הרשם לא ידון במערכת ההסכמים בין הצדדים שבאה לאחר פס"ד.

דיון

מחיקה על הסף הינה בסמכות בית המשפט, בין היתר במקרים בהם הכתב לא מגלה עילת תביעה, ויש למנוע דיוני סרק, בעיקר במקרים בהם העדר העילה בולט לעין, או שבכך ניתן לחסוך שמיעתם עדויות רבות [ע"א 292/68 יפת ושות' בע"מ נ. איסטווד פ"ד כג(1) 604, 608]. השאלה אותה יש לבחון הינה האם במידה והתובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, יהא זכאי הוא לסעד המשפטי המבוקש על ידו.

הכלל הוא כי בית המשפט יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה [ע"א 693/83 שמש נ. רשם המקרקעין ת"א ואח' פ"ד מ(2) 668]. משכך, נוקט בית המשפט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה.

כחוט השני עוברת בפסיקה ההלכה לפיה מחיקה או דחייה על הסף תינקטנה אך בלית ברירה, שכן "פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הינו לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יעדיף תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק קונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות.

בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש, וישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן" [ע"א 35/83 חסין נ. פלדמן פ"ד לז(4) 721, 724]. עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות בכתב תביעתו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת, לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה ידועה מראש [ע"א 163/84 מדינת ישראל נ. חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ לח(4)1, 8].

את טענת המבקשות לפיה טוענים המשיבים "פרעתי" ומשכך אין מסורה הסמכות לדון בתובענה לבית משפט זה, לא אוכל לקבל בשלב מקדמי זה. המדובר בטענה שיש לשמעה ולבררה, ורק לאחר מכן יהיה מקום להחליט באם יש לקבלה וכתוצאה – להעביר התובענה לערכאה המוסמכת לדון בה.

גם את הטענה לפיה בימ"ש זה נעדר סמכות עניינית בשל הסכם מאוחר לפס"ד שנכרת בין הצדדים אין מקום לקבל בשלב זה. אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר בהסכם שבעל פה, ולו רק מן הטעם הזה, יש לאפשר לצדדים להשמיע טענותיהם, להעיד עדיהם, ולשטוח ראיותיהם.

גם את טענת המבקשות לפיה המחלוקות הכספיות בין הצדדים נמסרו להליך בוררות אין בידיי לקבל כעת. המשיבים טוענים לנקיטת עיכוב הליכים מצד המבקשות, ולאור סעיף 5 לחוק הבוררות והקבוע בו, אין מנוס משמיעת טענות הצדדים גם בסוגיה זו.

עולה מהאמור אפוא כי במקרה שלפניי, לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי אם יוכיחו המשיבים [התובעים] את כל טענות כתב התביעה, לא יהיו הם זכאים לסעדים המבוקשים. המדובר בטענות שיש לשמען, ובסוגיות סבוכות שיש לבררן עד תום.